למיש במאמרה "נשים יפות סטריאוטיפים מכוערים" טוענת כי הנשים, על פי האידיאולוגיה הקפיטליסטית, הן דמויות שוליות, הנשלטות בידי הגברים. הן מיוצגות כחסרות אונים, תלותיות, חסרות תועלת, רגשניות, פגיעות, כנועות, ילדותיות או סתם טיפשות. לפי שחר וצור, הנשים מוצגות כפאסיביות(לא פעילות) ומוצגות לרוב ייצוג סטריאוטיפי.
למיש מוסיפה כי האישה האידיאלית, על פי תפיסתם, היא חסרת ביטחון, מונעת על ידי הרגש במקום השכל, היא תלותית, אימפולסיבית, רומנטית, חסרת אונים, מוגבלת הן פיזית והן נפשית, חיה בהווה, מתרפקת על עבר שלא היה וחולמת על עתיד שלא יהיה. היא הפכפכה, נרקיסיסטית, מרוכזת בגופה, משתוקקת להנאות קטנות כגדולות.
שחר וצור טוענות כי הדמויות הנשיות הראשיות הן בעלות מראה חיצוני נאה וכוח פיזי, אבל מצפים מהן להסתיר את ייחודן ואת כוחן מסביבתן. הן עומדות למבחנים רבים של הממונים עליהן, וכך נחשפת בעצם חולשתן- העידר אוטונומיה(חוסר יכולת התמודדות עצמית). התכונות הנתפסות כנשיות נמנים ביישנות, חום, רכות, עדינות, רגישות, עזרה לזולת, אינטואיציה, אסתטיקה.
שחר וצור מוסיפות גם כי הנשים מתוארות כ"ממתינות" לגברים שלהן: הן נצמדות לזרועותיהם, נשענות על כתפיהם, מתחננות לתשומת לב. תיאורים כאלה הם ביטוי ישיר ליחסים אי-שוויוניים ולעליונות הגבר.
שחר וצור מסבירות כי הגברים, לעומתן, משתמשים בכוחותיהם כדי להשפיע על תוצאות המבחנים שמושתים עליהן, וכך משיגים את האוטונומיה שהם רוצים. עם התכונות הנתפסות כגבריות נמנות אגרסיביות, שאפתנות, מנהיגות, תחרותיות, אתלטיות, מוכנות ללקיחת סיכונים, אסרטיביות, דומיננטיות.
ליבוביץ'(2013) מסבירה כי בעבר ההיכרות הייתה נערכת תמיד ביוזמת הגבר. האישה הייתה מוצגת בפניו, ומרגע זה הוא היה האחראי על ההיכרות. הוא הציג את עצמו, קד קלות, הסיר את כובעו בפני האישה ונשק לכף ידה. האישה בדרך כלל הייתה מגיבה בחיוך ובעיניים מורכנות וללא קשר עין, משום שאישה המישירה מבטה לעיני הגבר נחשבה באותם ימים לעושה מעשה נועז, שאין לו מקום בקרב נשים מהוגנות.
ליבוביץ'(2013) מוסיפה שכמו כן, הגבר היה קם עם כניסתה של האישה לחדר, ובתקופות מסוימות, אף קד קלות כלפיה, אפילו אם לא הוצגה בפניו באופן אישי וישיר. היא מסיבה כי לחיצות ידיים היו מקובלות רק בין גברים, וכמעט לעולם לא נעשו בין גבר לבין אישה לא נשואה. ההיכרות התבצעה למעשה רק על ידי קידה קלה, גם מצד האישה (קידה קטנה ואיטית מזו של הגבר, רק כמחוות שלום). למעשה, ההיכרות יישמה אף היא את הלך הרוח של אותם ימים, כאשר הגבר חש עליונות על האישה, ואף הפגין אותה. הנשים שמרו על עמדה נחותה יותר של כניעות וענווה בפני הגבר.
ליבוביץ'(2013) מסבירה כי ברוב המקרים היום, האישה עדיין תהיה זו המוצגת בפני הגבר, אולם לחיצת היד יכולה להיות ביוזמת כל אחד מהצדדים. עם זאת, במדינות מסוימות, עדיין הגבר יהיה זה אשר יציע ידו ראשון וישנן מדינות בהן הגבר לעולם לא יושיט ידו לאישה, אלא יחכה עד שהיא תהיה היוזמת ללחיצת היד.
באופן כללי, ההיכרות הפכה למהלך שוויוני, אין יותר "עליון" ו"נחות". הגבר כבר אינו מסיר את הכובע וברוב המקרים גם אינו מנשק את ידי האישה.
לביבויץ(2013) טוענת כי כיום אין התייחסות לנושא המינים, והכל מושפע ונקבע רק על פי העמדה, הבכירות והוותק. בכלל זה, כללי הצגת האנשים וההיכרות מוכתבים אף הם על פי אותם קריטריונים עסקיים. העובד הזוטר יוצג בפני העובד הבכיר ממנו, ולחיצת היד תהיה אך ורק ביוזמתו של הבכיר מבין השניים. נוהג זה אינו משתנה לפי המינים השונים. לנשיקות מכל סוג שהוא, כולל נישוק כף היד אין אף פעם מקום בפן העסקי וזה ייחשב תמיד לחציית גבולות ולהתנהגות בלתי עסקית בעליל.
ליבוביץ(2013) מסבירה כי בעבר, האישה הייתה לבושה בדרך כלל בשמלות ארוכות ובעלות שכבות בד, גם בחיי היום יום השוטפים. הלבוש היה צנוע, מוקפד ולא כל כך פרקטי ונוח. באירועים חברתיים, נשים הקפידו על כפפות (או כפי שכונו אז - כסיות), כובע ושמשיה, שלמעשה היו חלק בלתי נפרד מהמלתחה היומיומית. גם הבגדים שיקפו למעשה את הלך הרוח של אותה החברה באותם הימים. הנשים היו עדינות, נשיות, אך עם זאת צנועות, ענוות ולא בולטות. השינוי בלבוש היה באירועים חברתיים, מסיבות ונשפים למיניהם, שאז הנשים היו מותרות בלבישת שמלות נשיות, אלגנטיות ואף חושפניות יותר. השוני בין שתי צורות הלבוש היה משמעותי, על אף שגם בשעות הערב, עדיין היו נהוגים הכסיות, הכובע ושאר האביזרים הנלווים.
ליבוביץ(2013) טוענת כי כיום,המלתחה מגוונת מאוד וכל אישה יכולה להתלבש באופן שייחד אותה וידגיש את אופייה. בכלל זה, ישנו הלבוש האלגנטי, הקלאסי, הסקסי, הספורטיבי וכדומה. כל אישה יכולה למצוא את הסגנון ההולם אותה. ישנה מתירנות רבה, ואין כבילה לסגנון מסוים. כמובן שמצפים מהנשים להתאים את סגנון הלבוש לאירוע ולסביבה. יש לגלות רגישות ולהתחשב באופי האירוע, במטרתו ובנוכחים בו. לבוש הולם מעיד על כבוד עצמי כמו גם על כבוד לסביבה.
ליבוביץ(2013) מסבירה שהשינוי החברתי החל בשנות ה-60 בארצות הברית, כאשר מהפכת המינים החלה. בשלב זה החל להשתנות מעמד האישה, דבר אשר קיבל דגש חזק עוד יותר בשנות ה-70, במהלך המהפכה הפמיניסטית.
ליבוביץ(2013) מסבירה שהנשים חדלו לתפקד רק על תקן של אמהות, רעיות ועקרות בית, והחלו להתערות בעולם החיצוני, והביעו דעתן והפגינו כוח בנושאים חברתיים, פוליטיים וציבוריים. בשלב זה, זו הייתה רק שאלה של זמן עד שתחדורנה גם למעגל העבודה. ואכן, לא ארך זמן רב עד שהנשים יצאו מהבית והחזיקו בעבודה מחוץ לבית. למעשה אז, עדיין לא ניכר שוני ביחסי נשים-גברים בחברה ובעסקים. בכל אחת מן הסביבות, הגברים עדיין היו ה"עליונים" וכתוצאה מכך התייחסו אל הנשים תוך אותם גינונים.
ליבוביץ(2013) מוסיפה כי השינוי המהותי חל בשנות ה-80, כאשר נשים החלו לתפוס להן עמדות של כוח במגזר העסקי. כניסתן של נשים לתפקידים בכירים, הייתה למעשה זו אשר הציבה גבולות חדשים ושינתה את כל מערך יחסי נשים-גברים שהיה נהוג עד אז. שינוי זה במעמדן של הנשים הביא לכך שכבר לא היה מקום לגבר המנשק את יד האישה, וזו רק דוגמא אחת קטנה. שינוי חברתי זה יצר השלכות בשני פנים: האחד - תחושת החיזוק של הנשים. הן נלחמו (ועדיין נלחמות) על זכויות שוות, כל זאת תוך כדי הוכחות אמיתיות שהן מסוגלות לבצע כל עבודה אותה מבצע גבר.
ליבוביץ(2013) טוענת כי אם עד אז הכרנו נשים עדינות, נחבאות אל הכלים ומסתתרות מאחורי כתפיו הרחבות של הגבר, הרי לא עוד. הנשים פיתחו לעצמן עמדות כוח, ויצאו למלחמה בכל עוז. במקביל, הגברים שמנגד נאלצו לפתע להתמודד עם מצב חדש, שקשה היה להם לקבל. כעת הם כבר אינם השולטים בנשים, ועליהם להתרגל למצב לא רק של עבודה בסביבה בה עובדות גם נשים, אלא אף להיות מוכנים להתמודד עם מצב שהבוס הוא ממין נקבה.
שחר וצור טוענות כי אנו עדים לשינויים רבים במקצועות ובעיסוקים של הבנים והבנות. נראה כי מגוון המקצועות והתחביבים של שני המינים הולכים ומתרחבים. מקצועות שנחשבו בעבר מקצועות גבריים נעשו משותפים לשני המינים אבל מקצועות שנחשבו נשיים טרם פרצו למעגל עיסוקי הבנים(שחר ואחרים 2002)
שחר וצור טוענות כי כיום בתוכניות לילדים יש נטייה להציג דמויות נשים חזקות, שמסוגלות להגן על עצמן, ומאחר שהמסר מגיע לצופי התוכנית בנות ובנים כאחד, בנות צעירות בונות לעצמן מודלים לחיקוי שמעניקים הן השראה וביטחון, ואילו בנים רואים יותר נשים בעמדת כוח ופחות נשים כנועות ופאסיביות.
שחר וצור מוסיפות כי בספרות הילדים "הפמיניסטית החדשה "יש מודל חדשני לתפקידי המינים גם דמות הגבר וגם דמות האישה אינן חייבות להתאים לתפיסות הסטריאוטיפיות. דמות הגבר יכולה להיות אמיצה ויכולה להיות גם עדינה ופאסיבית. דמות האישה יכולה להיות חכמה ואסרטיבית וגם פאסיבית ומכוערת. האפשרויות פתוחות לשני המינים.
תאגיד וולט דיסני הוא תאגיד רב-לאומי של תקשורת המונים מגוונת שבסיסה באולפני וולט דיסני בברבנק, קליפורניה, ארצות הברית. וולט דיסני מוכר בעיקר בזכות הסרטים וההפקות של אולפני הסרטים שלה אולפני וולט דיסני, שהם היום אחד מהאולפנים הגדולים והידועים ביותר בהוליווד. הדמות המוכרת שיצר וולט דיסני בתחילת דרכו, מיקי מאוס, היא הסמל הרשמי של התאגיד.
און לייף(2018) מספרת כי כוכבות הוליוודיות כמו קריסטן בל וקירה נייטלי קראו להחרים את נסיכות דיסני והצליחו לעצבן את חובבי וחובבות הז'אנר המתקתק. השתיים טענו שסיפורים כמו "סינדרלה", "בת הים הקטנה" ו"שלגיה" מעודדים מסרים אנטי פמיניסטיים מכיוון שהם מציגים נשים כחסרות ישע וככאלו שמחכות לנסיך החלומות שיושיע אותן.
און לייף(2018) נותנת לדוגמא את הסרט "היפיפיה הנרדמת", הנסיכה שנענשה כשהייתה תינוקת בגלל חוסר מחשבה של הוריה האליטיסטיים שערכו מסיבה ענקית לכבודה אבל שכחו (או העדיפו שלא) להזמין מכשפה מסוימת. אותה מכשפה קיללה את הנסיכה הקטנה וקבעה כי ביום הולדת ה-16 תידקר אצבעה במחט גלגל טוויה והיא תמות. למרבה המזל פיה שנכחה במקום הצליחה להסיר את גזר הדין שנגזר על הנסיכה ובמקום מוות נקבע כי הנסיכה תישן במשך 100 שנה. לפי הגרסה המתקתקה של דיסני, הנסיכה אכן נפלה לשינה ארוכה בעקבות הכישוף אך היא התעוררה וחזרה לחיים אחרי שנסיך שהיה מאוהב בה עוד קודם נשק לה.
אושרית גן אל בכתבתה על המהפכה בקרב גיבורות דיסני (2017) מסבירה כי רק משם הסרט, "היפיפיה הנרדמת" אפשר להבין שכאן דיסני לקחו את היופי והפאסיביות לגבהים חדשים בעלילה ובאפיון הגיבורה. גם הפעם יש לנו מרשעת שמובלת ע"י התכונה הנשית הסטריאוטיפית קנאה. המכשפה, מליפיסנט נעלבת כי לא הוזמנה לחגיגות הולדת הנסיכה, ולא תעצור בכלום במשך 16 שנים כדי לנקום. גמול מידתי. הברכה הראשונה שמעניקות הפיות הטובות לאורורה אינה בריאות, אושר, או אינטיליגנציה, אלא יופי (בין היתר, היא גדלה להיות בעלת מותן דקה להחריד). הפיה שנחלצת לעזרת התינוקת לאחר שמליפיסנט מקללת אותה למוות, לא מעניקה לה עצמה דרך לשבור את הקללה- אלא לגבר שיאהב אותה.
גן אל מציינת כי סצינת המפגש ביער, שגורמת לאורורה להתאהב נואשות בנסיך מעט מטרידה. הנסיך צופה בה בעודה לבדה ביער, מתגנב אליה, נוגע בה ללא ידיעתה, ואפילו כשהיא נבהלת ומנסה להימלט מאחיזתו, הוא מתעלם ומחזיר אותה אליו שוב ושוב. היא נענית לחיזוריו לבסוף אבל המסר בעייתי מאוד. למעשה, אורורה מתאהבת עד כדי כך, עד שאפילו כשהיא מגלה שהיא נסיכה, ושיש לה זוג הורים חיים, היא מתמוטטת רגשית בשל אהבתה לגבר שזה עתה פגשה. אבל בסוף היום שוב הנסיך מציל את המצב, כולם מאושרים, ורק הפיות הטובות ממשיכות להתמקד בדברים החשובים באמת: צבע השמלה של אורורה.
אורון שמיר בכתבתו "הנסיכות של דיסני כבר לא מחכות לנסיך" מסביר כי פתאום נראה שסרט כמו ״היפהפייה הנרדמת״ מחפיץ את הגיבורה ואת הסיפור של ״בת הים הקטנה״ אפשר לקרוא כמעשייה על נסיכה יפה שמוכנה לוותר על הקול שלה רק כדי לא להיות רווקה (מעין ״תהיי יפה ותשתקי״).
רשת(2017) מציג את דמותה של שלגיה. הנערה הצעירה ניצלה מרצח בדקה ה-90, אבל איכשהו, כשסוף סוף מצאה מקלט, מה שבאמת היה דחוף לה לעשות זה לנקות את המקום. זוהי שלגיה, הנסיכה הראשונה והמקורית של דיסני, המאופיינת בקסם אישי, תמימות, ויופי יוצא דופן כמעט כמו הפאסיביות שלה. שלגיה לא יוזמת, אלא נגררת, בכל שלבי העלילה. היא חולמת על הנסיך שיתחתן איתה, ובינתיים ממשיכה בשמחה לשרת אחרים. התמימות של הנערה שעברה לא מעט בחייה הקצרים, נראית מוגזמת. למרות שמזהירים אותה מפורשות מפני זרים ומפני התחפושות של המלכה הערמומית, היא מתפתה לנגוס בתפוח. אבל אל דאגה, גם אם הגמדים לא הצליחו להציל אותה, דמות גברית אחרת מצליחה לבסוף. "שלגיה" הוא בסופו של דבר סיפור על יופי חיצוני ובעזרתו שלגיה זוכה בסוף השמח שלה, שכן יופיה הוא זה שגרם לגמדים להציג אותה בארון זכוכית במקום לקבור אותה, ולקבל נשיקה מהנסיך, אפילו בהיותה חסרת רוח חיים.
לובה שמוקלר בכתבתה "מחקר: הנסיכות של דיסני כבר לא צריכות שיצילו אותן" מספרת כי חוקרים אמריקנים אשר בדקו את הסרטים המצויירים השונים של חברת דיסני, גילו כי במהלך השנים הסטראוטיפים החלו להיעלם. הדמות של הנסיכה הפכה לפחות שברירית ויותר לוחמת ובמקביל הנסיך החל להתחבר יותר לצד הנשי שלו.
שמיר(2017) מספר כי במקביל לגיבורות מרדניות כמו אלה שהוזכרו לעיל, הגיעו גם סרטים המנסים לפרק ולהרכיב מחדש את הנראטיבים הקלאסיים של דיסני. זה התחיל בטפטופים לאורך שנות ה–2000 והגיע לשיא ראשון עם מה שהפך ללהיט ענק - ״לשבור את הקרח״, שהוציא את הרומנטיקה מהמונח ״אהבת אמת״.
שמיר(2017) מציין שהסרט הטרי ביותר מבית חטיבת האנימציה של דיסני, ״מואנה״, הוא מקרה מובהק אף יותר של ניסיון לפרק את הנראטיב המקובל של האולפנים ואיכשהו להמשיך לשמור על המסורת. זהו גם המסע שעוברת גיבורת הסרט, נערה פולינזית שאביה הצ׳יף מייעד אותה לרשת אותו ולהנהיג את בני עמה, המצויים על אותו האי מזה עידנים, בעוד היא שואפת אל האופק שבקצה האוקיינוס. אביה מדבר איתה על המשכיות, על כך שאין סיבה לעזוב את אזור הנוחות ועל הסכנות שבלא נודע. זוהי סבתה שמגלה לה שיש עוד סיפור במסורת הפולינזית שלא סופר לה, וכך מגיע אישוש לרגשות הפנימיים של הגיבורה ממקור קדום יותר והיא יוצאת להרפתקה שכל כולה גילוי ונתינה.
שמיר(2017) מסביר כי הפתיחות המחשבתית הזו מובילה גם לכך שעוד טאבו בסרטי דיסני עומד למבחן בסרט הטרי ביותר של האולפנים, ״מואנה״: העובדה שאין בו נבל דומיננטי. גם לקלישאה ״רשע של דיסני״ אין מקום בשיח התרבותי של היום, שבו אפילו סרט ילדים צריך להיות מורכב. ב״מואנה״ הלכו צעד אחד קדימה ואין בו נבלים של ממש, רק דמויות שמונעות מתוך כעס או פחד ואינן מובנות כהלכה. האנטגוניסט האמיתי בסרט, כלומר כוח הנגד שעליו צריך הפרוטגוניסט להתגבר, הוא רק הספק של מואנה בעצמה.
שמיר(2017) מספר כי גם הדמות המצוירת של מואנה, המונח ״נסיכת דיסני״ עבר התאמה לעידן העכשווי. כולל קמפיין של חברת דיסני העולמית והישראלית, תחת הכותרת ״תחלמי בגדול, נסיכה״, שבמסגרתו מעודדים בדיסני את הצופות והצופים שהזדהו עם הגיבורות החדשות להגשים את הפוטנציאל והכשרונות שלהם. בעולם של היום, נסיכה כבר איננה בת מלוכה שאמורה לדאוג לנתיניה, אלא מי שנולדה לכל מוצא שהוא ואמורה לדאוג בעיקר להגשמת הפוטנציאל של עצמה.
שמיר(2017) מסביר כי למרות כל השינויים הקוסמטיים בשפה, האלמנט הבולט ביותר בהקשר של ״מואנה״ הוא היעדר מוחלט של מנוע רומנטי, או רומנטיקה בכלל לצורך העניין. כמובן שזה היה משונה עם אשה צעירה מאוד היתה פוצחת ברומן סוער עם חצי־אל בן אלפי שנים, אפילו אם שניהם תקועים לבד על ספינה לאורך חלקים נרחבים של הסרט ועוברים הרפתקאות מקרבות. ועדיין, לוותר לחלוטין על אחת מאבני היסוד של הקולנוע של וולט דיסני זה לא עניין של מה בכך. עם זאת, נדמה שמבין הצופים בסרט מבחינים בכך בעיקר ההורים, ואילו לקהל הצעיר חשוב יותר להזדהות עם הדמויות ועם רצונותיהן.
מאמרים
נשים יפות סטריאוטיפים מכוערים: דימויי נשים בפרסום הישראלי/דפנה למיש
נשים כחפצים: דימויים של גברים ונשים בפרסומת הישראלית
כתבות:
למיש מוסיפה כי האישה האידיאלית, על פי תפיסתם, היא חסרת ביטחון, מונעת על ידי הרגש במקום השכל, היא תלותית, אימפולסיבית, רומנטית, חסרת אונים, מוגבלת הן פיזית והן נפשית, חיה בהווה, מתרפקת על עבר שלא היה וחולמת על עתיד שלא יהיה. היא הפכפכה, נרקיסיסטית, מרוכזת בגופה, משתוקקת להנאות קטנות כגדולות.
שחר וצור טוענות כי הדמויות הנשיות הראשיות הן בעלות מראה חיצוני נאה וכוח פיזי, אבל מצפים מהן להסתיר את ייחודן ואת כוחן מסביבתן. הן עומדות למבחנים רבים של הממונים עליהן, וכך נחשפת בעצם חולשתן- העידר אוטונומיה(חוסר יכולת התמודדות עצמית). התכונות הנתפסות כנשיות נמנים ביישנות, חום, רכות, עדינות, רגישות, עזרה לזולת, אינטואיציה, אסתטיקה.
שחר וצור מוסיפות גם כי הנשים מתוארות כ"ממתינות" לגברים שלהן: הן נצמדות לזרועותיהם, נשענות על כתפיהם, מתחננות לתשומת לב. תיאורים כאלה הם ביטוי ישיר ליחסים אי-שוויוניים ולעליונות הגבר.
שחר וצור מסבירות כי הגברים, לעומתן, משתמשים בכוחותיהם כדי להשפיע על תוצאות המבחנים שמושתים עליהן, וכך משיגים את האוטונומיה שהם רוצים. עם התכונות הנתפסות כגבריות נמנות אגרסיביות, שאפתנות, מנהיגות, תחרותיות, אתלטיות, מוכנות ללקיחת סיכונים, אסרטיביות, דומיננטיות.
ליבוביץ'(2013) מסבירה כי בעבר ההיכרות הייתה נערכת תמיד ביוזמת הגבר. האישה הייתה מוצגת בפניו, ומרגע זה הוא היה האחראי על ההיכרות. הוא הציג את עצמו, קד קלות, הסיר את כובעו בפני האישה ונשק לכף ידה. האישה בדרך כלל הייתה מגיבה בחיוך ובעיניים מורכנות וללא קשר עין, משום שאישה המישירה מבטה לעיני הגבר נחשבה באותם ימים לעושה מעשה נועז, שאין לו מקום בקרב נשים מהוגנות.
ליבוביץ'(2013) מוסיפה שכמו כן, הגבר היה קם עם כניסתה של האישה לחדר, ובתקופות מסוימות, אף קד קלות כלפיה, אפילו אם לא הוצגה בפניו באופן אישי וישיר. היא מסיבה כי לחיצות ידיים היו מקובלות רק בין גברים, וכמעט לעולם לא נעשו בין גבר לבין אישה לא נשואה. ההיכרות התבצעה למעשה רק על ידי קידה קלה, גם מצד האישה (קידה קטנה ואיטית מזו של הגבר, רק כמחוות שלום). למעשה, ההיכרות יישמה אף היא את הלך הרוח של אותם ימים, כאשר הגבר חש עליונות על האישה, ואף הפגין אותה. הנשים שמרו על עמדה נחותה יותר של כניעות וענווה בפני הגבר.
ליבוביץ'(2013) מסבירה כי ברוב המקרים היום, האישה עדיין תהיה זו המוצגת בפני הגבר, אולם לחיצת היד יכולה להיות ביוזמת כל אחד מהצדדים. עם זאת, במדינות מסוימות, עדיין הגבר יהיה זה אשר יציע ידו ראשון וישנן מדינות בהן הגבר לעולם לא יושיט ידו לאישה, אלא יחכה עד שהיא תהיה היוזמת ללחיצת היד.
באופן כללי, ההיכרות הפכה למהלך שוויוני, אין יותר "עליון" ו"נחות". הגבר כבר אינו מסיר את הכובע וברוב המקרים גם אינו מנשק את ידי האישה.
לביבויץ(2013) טוענת כי כיום אין התייחסות לנושא המינים, והכל מושפע ונקבע רק על פי העמדה, הבכירות והוותק. בכלל זה, כללי הצגת האנשים וההיכרות מוכתבים אף הם על פי אותם קריטריונים עסקיים. העובד הזוטר יוצג בפני העובד הבכיר ממנו, ולחיצת היד תהיה אך ורק ביוזמתו של הבכיר מבין השניים. נוהג זה אינו משתנה לפי המינים השונים. לנשיקות מכל סוג שהוא, כולל נישוק כף היד אין אף פעם מקום בפן העסקי וזה ייחשב תמיד לחציית גבולות ולהתנהגות בלתי עסקית בעליל.
ליבוביץ(2013) מסבירה כי בעבר, האישה הייתה לבושה בדרך כלל בשמלות ארוכות ובעלות שכבות בד, גם בחיי היום יום השוטפים. הלבוש היה צנוע, מוקפד ולא כל כך פרקטי ונוח. באירועים חברתיים, נשים הקפידו על כפפות (או כפי שכונו אז - כסיות), כובע ושמשיה, שלמעשה היו חלק בלתי נפרד מהמלתחה היומיומית. גם הבגדים שיקפו למעשה את הלך הרוח של אותה החברה באותם הימים. הנשים היו עדינות, נשיות, אך עם זאת צנועות, ענוות ולא בולטות. השינוי בלבוש היה באירועים חברתיים, מסיבות ונשפים למיניהם, שאז הנשים היו מותרות בלבישת שמלות נשיות, אלגנטיות ואף חושפניות יותר. השוני בין שתי צורות הלבוש היה משמעותי, על אף שגם בשעות הערב, עדיין היו נהוגים הכסיות, הכובע ושאר האביזרים הנלווים.
ליבוביץ(2013) טוענת כי כיום,המלתחה מגוונת מאוד וכל אישה יכולה להתלבש באופן שייחד אותה וידגיש את אופייה. בכלל זה, ישנו הלבוש האלגנטי, הקלאסי, הסקסי, הספורטיבי וכדומה. כל אישה יכולה למצוא את הסגנון ההולם אותה. ישנה מתירנות רבה, ואין כבילה לסגנון מסוים. כמובן שמצפים מהנשים להתאים את סגנון הלבוש לאירוע ולסביבה. יש לגלות רגישות ולהתחשב באופי האירוע, במטרתו ובנוכחים בו. לבוש הולם מעיד על כבוד עצמי כמו גם על כבוד לסביבה.
ליבוביץ(2013) מסבירה שהשינוי החברתי החל בשנות ה-60 בארצות הברית, כאשר מהפכת המינים החלה. בשלב זה החל להשתנות מעמד האישה, דבר אשר קיבל דגש חזק עוד יותר בשנות ה-70, במהלך המהפכה הפמיניסטית.
ליבוביץ(2013) מסבירה שהנשים חדלו לתפקד רק על תקן של אמהות, רעיות ועקרות בית, והחלו להתערות בעולם החיצוני, והביעו דעתן והפגינו כוח בנושאים חברתיים, פוליטיים וציבוריים. בשלב זה, זו הייתה רק שאלה של זמן עד שתחדורנה גם למעגל העבודה. ואכן, לא ארך זמן רב עד שהנשים יצאו מהבית והחזיקו בעבודה מחוץ לבית. למעשה אז, עדיין לא ניכר שוני ביחסי נשים-גברים בחברה ובעסקים. בכל אחת מן הסביבות, הגברים עדיין היו ה"עליונים" וכתוצאה מכך התייחסו אל הנשים תוך אותם גינונים.
ליבוביץ(2013) מוסיפה כי השינוי המהותי חל בשנות ה-80, כאשר נשים החלו לתפוס להן עמדות של כוח במגזר העסקי. כניסתן של נשים לתפקידים בכירים, הייתה למעשה זו אשר הציבה גבולות חדשים ושינתה את כל מערך יחסי נשים-גברים שהיה נהוג עד אז. שינוי זה במעמדן של הנשים הביא לכך שכבר לא היה מקום לגבר המנשק את יד האישה, וזו רק דוגמא אחת קטנה. שינוי חברתי זה יצר השלכות בשני פנים: האחד - תחושת החיזוק של הנשים. הן נלחמו (ועדיין נלחמות) על זכויות שוות, כל זאת תוך כדי הוכחות אמיתיות שהן מסוגלות לבצע כל עבודה אותה מבצע גבר.
ליבוביץ(2013) טוענת כי אם עד אז הכרנו נשים עדינות, נחבאות אל הכלים ומסתתרות מאחורי כתפיו הרחבות של הגבר, הרי לא עוד. הנשים פיתחו לעצמן עמדות כוח, ויצאו למלחמה בכל עוז. במקביל, הגברים שמנגד נאלצו לפתע להתמודד עם מצב חדש, שקשה היה להם לקבל. כעת הם כבר אינם השולטים בנשים, ועליהם להתרגל למצב לא רק של עבודה בסביבה בה עובדות גם נשים, אלא אף להיות מוכנים להתמודד עם מצב שהבוס הוא ממין נקבה.
שחר וצור טוענות כי אנו עדים לשינויים רבים במקצועות ובעיסוקים של הבנים והבנות. נראה כי מגוון המקצועות והתחביבים של שני המינים הולכים ומתרחבים. מקצועות שנחשבו בעבר מקצועות גבריים נעשו משותפים לשני המינים אבל מקצועות שנחשבו נשיים טרם פרצו למעגל עיסוקי הבנים(שחר ואחרים 2002)
שחר וצור טוענות כי כיום בתוכניות לילדים יש נטייה להציג דמויות נשים חזקות, שמסוגלות להגן על עצמן, ומאחר שהמסר מגיע לצופי התוכנית בנות ובנים כאחד, בנות צעירות בונות לעצמן מודלים לחיקוי שמעניקים הן השראה וביטחון, ואילו בנים רואים יותר נשים בעמדת כוח ופחות נשים כנועות ופאסיביות.
שחר וצור מוסיפות כי בספרות הילדים "הפמיניסטית החדשה "יש מודל חדשני לתפקידי המינים גם דמות הגבר וגם דמות האישה אינן חייבות להתאים לתפיסות הסטריאוטיפיות. דמות הגבר יכולה להיות אמיצה ויכולה להיות גם עדינה ופאסיבית. דמות האישה יכולה להיות חכמה ואסרטיבית וגם פאסיבית ומכוערת. האפשרויות פתוחות לשני המינים.
תאגיד וולט דיסני הוא תאגיד רב-לאומי של תקשורת המונים מגוונת שבסיסה באולפני וולט דיסני בברבנק, קליפורניה, ארצות הברית. וולט דיסני מוכר בעיקר בזכות הסרטים וההפקות של אולפני הסרטים שלה אולפני וולט דיסני, שהם היום אחד מהאולפנים הגדולים והידועים ביותר בהוליווד. הדמות המוכרת שיצר וולט דיסני בתחילת דרכו, מיקי מאוס, היא הסמל הרשמי של התאגיד.
און לייף(2018) מספרת כי כוכבות הוליוודיות כמו קריסטן בל וקירה נייטלי קראו להחרים את נסיכות דיסני והצליחו לעצבן את חובבי וחובבות הז'אנר המתקתק. השתיים טענו שסיפורים כמו "סינדרלה", "בת הים הקטנה" ו"שלגיה" מעודדים מסרים אנטי פמיניסטיים מכיוון שהם מציגים נשים כחסרות ישע וככאלו שמחכות לנסיך החלומות שיושיע אותן.
און לייף(2018) נותנת לדוגמא את הסרט "היפיפיה הנרדמת", הנסיכה שנענשה כשהייתה תינוקת בגלל חוסר מחשבה של הוריה האליטיסטיים שערכו מסיבה ענקית לכבודה אבל שכחו (או העדיפו שלא) להזמין מכשפה מסוימת. אותה מכשפה קיללה את הנסיכה הקטנה וקבעה כי ביום הולדת ה-16 תידקר אצבעה במחט גלגל טוויה והיא תמות. למרבה המזל פיה שנכחה במקום הצליחה להסיר את גזר הדין שנגזר על הנסיכה ובמקום מוות נקבע כי הנסיכה תישן במשך 100 שנה. לפי הגרסה המתקתקה של דיסני, הנסיכה אכן נפלה לשינה ארוכה בעקבות הכישוף אך היא התעוררה וחזרה לחיים אחרי שנסיך שהיה מאוהב בה עוד קודם נשק לה.
אושרית גן אל בכתבתה על המהפכה בקרב גיבורות דיסני (2017) מסבירה כי רק משם הסרט, "היפיפיה הנרדמת" אפשר להבין שכאן דיסני לקחו את היופי והפאסיביות לגבהים חדשים בעלילה ובאפיון הגיבורה. גם הפעם יש לנו מרשעת שמובלת ע"י התכונה הנשית הסטריאוטיפית קנאה. המכשפה, מליפיסנט נעלבת כי לא הוזמנה לחגיגות הולדת הנסיכה, ולא תעצור בכלום במשך 16 שנים כדי לנקום. גמול מידתי. הברכה הראשונה שמעניקות הפיות הטובות לאורורה אינה בריאות, אושר, או אינטיליגנציה, אלא יופי (בין היתר, היא גדלה להיות בעלת מותן דקה להחריד). הפיה שנחלצת לעזרת התינוקת לאחר שמליפיסנט מקללת אותה למוות, לא מעניקה לה עצמה דרך לשבור את הקללה- אלא לגבר שיאהב אותה.
גן אל מציינת כי סצינת המפגש ביער, שגורמת לאורורה להתאהב נואשות בנסיך מעט מטרידה. הנסיך צופה בה בעודה לבדה ביער, מתגנב אליה, נוגע בה ללא ידיעתה, ואפילו כשהיא נבהלת ומנסה להימלט מאחיזתו, הוא מתעלם ומחזיר אותה אליו שוב ושוב. היא נענית לחיזוריו לבסוף אבל המסר בעייתי מאוד. למעשה, אורורה מתאהבת עד כדי כך, עד שאפילו כשהיא מגלה שהיא נסיכה, ושיש לה זוג הורים חיים, היא מתמוטטת רגשית בשל אהבתה לגבר שזה עתה פגשה. אבל בסוף היום שוב הנסיך מציל את המצב, כולם מאושרים, ורק הפיות הטובות ממשיכות להתמקד בדברים החשובים באמת: צבע השמלה של אורורה.
אורון שמיר בכתבתו "הנסיכות של דיסני כבר לא מחכות לנסיך" מסביר כי פתאום נראה שסרט כמו ״היפהפייה הנרדמת״ מחפיץ את הגיבורה ואת הסיפור של ״בת הים הקטנה״ אפשר לקרוא כמעשייה על נסיכה יפה שמוכנה לוותר על הקול שלה רק כדי לא להיות רווקה (מעין ״תהיי יפה ותשתקי״).
רשת(2017) מציג את דמותה של שלגיה. הנערה הצעירה ניצלה מרצח בדקה ה-90, אבל איכשהו, כשסוף סוף מצאה מקלט, מה שבאמת היה דחוף לה לעשות זה לנקות את המקום. זוהי שלגיה, הנסיכה הראשונה והמקורית של דיסני, המאופיינת בקסם אישי, תמימות, ויופי יוצא דופן כמעט כמו הפאסיביות שלה. שלגיה לא יוזמת, אלא נגררת, בכל שלבי העלילה. היא חולמת על הנסיך שיתחתן איתה, ובינתיים ממשיכה בשמחה לשרת אחרים. התמימות של הנערה שעברה לא מעט בחייה הקצרים, נראית מוגזמת. למרות שמזהירים אותה מפורשות מפני זרים ומפני התחפושות של המלכה הערמומית, היא מתפתה לנגוס בתפוח. אבל אל דאגה, גם אם הגמדים לא הצליחו להציל אותה, דמות גברית אחרת מצליחה לבסוף. "שלגיה" הוא בסופו של דבר סיפור על יופי חיצוני ובעזרתו שלגיה זוכה בסוף השמח שלה, שכן יופיה הוא זה שגרם לגמדים להציג אותה בארון זכוכית במקום לקבור אותה, ולקבל נשיקה מהנסיך, אפילו בהיותה חסרת רוח חיים.
לובה שמוקלר בכתבתה "מחקר: הנסיכות של דיסני כבר לא צריכות שיצילו אותן" מספרת כי חוקרים אמריקנים אשר בדקו את הסרטים המצויירים השונים של חברת דיסני, גילו כי במהלך השנים הסטראוטיפים החלו להיעלם. הדמות של הנסיכה הפכה לפחות שברירית ויותר לוחמת ובמקביל הנסיך החל להתחבר יותר לצד הנשי שלו.
שמיר(2017) מספר כי במקביל לגיבורות מרדניות כמו אלה שהוזכרו לעיל, הגיעו גם סרטים המנסים לפרק ולהרכיב מחדש את הנראטיבים הקלאסיים של דיסני. זה התחיל בטפטופים לאורך שנות ה–2000 והגיע לשיא ראשון עם מה שהפך ללהיט ענק - ״לשבור את הקרח״, שהוציא את הרומנטיקה מהמונח ״אהבת אמת״.
שמיר(2017) מציין שהסרט הטרי ביותר מבית חטיבת האנימציה של דיסני, ״מואנה״, הוא מקרה מובהק אף יותר של ניסיון לפרק את הנראטיב המקובל של האולפנים ואיכשהו להמשיך לשמור על המסורת. זהו גם המסע שעוברת גיבורת הסרט, נערה פולינזית שאביה הצ׳יף מייעד אותה לרשת אותו ולהנהיג את בני עמה, המצויים על אותו האי מזה עידנים, בעוד היא שואפת אל האופק שבקצה האוקיינוס. אביה מדבר איתה על המשכיות, על כך שאין סיבה לעזוב את אזור הנוחות ועל הסכנות שבלא נודע. זוהי סבתה שמגלה לה שיש עוד סיפור במסורת הפולינזית שלא סופר לה, וכך מגיע אישוש לרגשות הפנימיים של הגיבורה ממקור קדום יותר והיא יוצאת להרפתקה שכל כולה גילוי ונתינה.
שמיר(2017) מסביר כי הפתיחות המחשבתית הזו מובילה גם לכך שעוד טאבו בסרטי דיסני עומד למבחן בסרט הטרי ביותר של האולפנים, ״מואנה״: העובדה שאין בו נבל דומיננטי. גם לקלישאה ״רשע של דיסני״ אין מקום בשיח התרבותי של היום, שבו אפילו סרט ילדים צריך להיות מורכב. ב״מואנה״ הלכו צעד אחד קדימה ואין בו נבלים של ממש, רק דמויות שמונעות מתוך כעס או פחד ואינן מובנות כהלכה. האנטגוניסט האמיתי בסרט, כלומר כוח הנגד שעליו צריך הפרוטגוניסט להתגבר, הוא רק הספק של מואנה בעצמה.
שמיר(2017) מספר כי גם הדמות המצוירת של מואנה, המונח ״נסיכת דיסני״ עבר התאמה לעידן העכשווי. כולל קמפיין של חברת דיסני העולמית והישראלית, תחת הכותרת ״תחלמי בגדול, נסיכה״, שבמסגרתו מעודדים בדיסני את הצופות והצופים שהזדהו עם הגיבורות החדשות להגשים את הפוטנציאל והכשרונות שלהם. בעולם של היום, נסיכה כבר איננה בת מלוכה שאמורה לדאוג לנתיניה, אלא מי שנולדה לכל מוצא שהוא ואמורה לדאוג בעיקר להגשמת הפוטנציאל של עצמה.
שמיר(2017) מסביר כי למרות כל השינויים הקוסמטיים בשפה, האלמנט הבולט ביותר בהקשר של ״מואנה״ הוא היעדר מוחלט של מנוע רומנטי, או רומנטיקה בכלל לצורך העניין. כמובן שזה היה משונה עם אשה צעירה מאוד היתה פוצחת ברומן סוער עם חצי־אל בן אלפי שנים, אפילו אם שניהם תקועים לבד על ספינה לאורך חלקים נרחבים של הסרט ועוברים הרפתקאות מקרבות. ועדיין, לוותר לחלוטין על אחת מאבני היסוד של הקולנוע של וולט דיסני זה לא עניין של מה בכך. עם זאת, נדמה שמבין הצופים בסרט מבחינים בכך בעיקר ההורים, ואילו לקהל הצעיר חשוב יותר להזדהות עם הדמויות ועם רצונותיהן.
נשים יפות סטריאוטיפים מכוערים: דימויי נשים בפרסום הישראלי/דפנה למיש
נשים כחפצים: דימויים של גברים ונשים בפרסומת הישראלית
האישה פעם והיום/תמי לנצוט ליבוביץ
הנשים ואופן הצגתן בטלויזיה/הלן אינגהם
נשים כחפצים: דימויים של גברים ונשים בפרסומת הישראלית/ ענת פירסט
מעמד הנשים בכל התקופות
כתבות:
הרנסנס של המאה ה-20 – נשים בסרטי 'וולט דיסני' / משי אייד
משלגיה ועד מואנה: המהפכה של גיבורות דיסני לאורך השנים
משלגיה ועד מואנה: המהפכה של גיבורות דיסני לאורך השנים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה